מה היא הומאופתיה?

בניגוד לאמונה הרווחת, "הומאופתיה" אינה שיטת ריפוי בצמחי מרפא.

הומאופתיה הומצאה על ידי הרופא הגרמני סמואל האנמן ב-1796. היא מבוססת על שלושה עקרונות שלא השתנו מאז.

כלל הדימיון

לפי כלל הדימיון, אם חומר גורם לסימפטומים מסוימים, הוא גם מרפא אותם. לכן, אם שנתך נודדת, נטילת קפאין תסייע; בעיניים דומעות בשל קדחת השחת אפשר לטפל באמצעות בצל, וכך הלאה. ה"חוק" הזה אינו מבוסס על שום דבר פרט לדמיונו הפרוע של האנמן. לא צריך דוקטורט ברפואה כדי להבין את הכשל שבנטילת קפאין – חומר ממריץ – כדי לישון יותר טוב. אבל אפילו היום, קפאין מומלץ על ידי הומאופתים לטיפול באינסומניה.

כלל האינפיניטיסימלים (הכמויות האפסיות)

בעקבות פיתוח "כלל הדמיון", האנמן הציע שיוכל לשפר את ההשפעה של החומרים בהם עשה שימוש, על ידי דילול חוזר שלהם במים. ככל שמדללים את ה"רמדי" יותר, החליט האנמן, כך היא הופכת לחזקה יותר. כך נולד "כלל האינפיניטיסמלים".

כאשר לוקחים טיפה אחת של קפאין ומדללים אותה ב-99 טיפות מים, מקבלים דילול שההומאופתים קוראים לו דילול סנטיסימלי (דילול פי 100). טיפה אחת של נוזל זה שמוסיפים לה 99 טיפול מים, יוצרת דילול סנטיסימלי כפול, שמסומן ב- 2C. שיקוי קפאין 2C מכיל לכן 0.01% קפאין ו- 99.99% מים. בדילול 3C, יש 0.0001% קפאין, וב- 4C הגענו ל- 0.000001% קפאין. רמדיז הומאופתיות נמכרות בדילול 6C , כלומר 0.000000000001%, ואפילו 30C, כלומר 0.000000000000000000000000000000000000000000000000000000000001%. את המים מטפטפים על כדורים קטנים של סוכר ומוכרים.

כשכותבים את המספרים כך, קל לראות עד כמה הם אבסורדיים. ב- 12C עוברים את "גבול אבוגדרו", הנקודה שבה בסבירות גבוהה, לא נותר שום דבר מהחומר המקורי בתכשיר.

כשמגיעים ל- 30C, הסיכוי שלכם לזכות בלוטו 5 שבועות ברצף גדול מהסיכוי שלכם למצוא מולקולה אחת של קפאין במרשם ההומאופתי שלכם לגלולות שינה. מדובר במים רגילים, שטפטפו אותם על סוכר רגיל.

כלל הניעור ("הבזקה")

בעת שהסיע את ה"רמדיז" שלו בכרכרתו, היתה להאנמן "פריצת דרך" נוספת. הוא החליט שהניעור הנמרץ של הרמדי ההומאופתית יגדיל עוד את העוצמה ("הפוטנץ") שלה. תהליך הניעור נקרא הבזקה ("succession"). כאשר מכינים את הרמדי לפי כללי הטקס, ההומאופת ינער את הרמדי או יקיש עליה, כדי "להגדיל את עוצמתה".

הומאופתים מודרניים מאמינים שתהליך "העצמה" זה הוא שמאפשר למים לשמור על "זיכרון" של החומר המקורי, הרבה אחרי שהוא דולל לחלוטין. כמובן שאין שום ראיה מדעית טוב לכך שלמים יש יכולת זיכרון כזאת, ושום סימן לכיצד יכול זיכרון המים לרפא.

האם זה עובד?

למרות ששורשיה של ההומאופתיה הם אמונות טפלות, ריטואלים וחשיבה מאגית, ה"כללים" שהמציא האנמן נמצאים בשימוש הומאופתים גם היום.

אם כלליו של האנמן נכונים, אפשר לזרוק לפח כמעט כל מה שלמדנו במהלך מאתיים השנה האחרונות בביולוגיה, פארמקולוגיה, מתמטיקה, כימיה ופיזיקה. אי אפשר לרפא מחלות בצורה אפקטיבית על ידי מתן חומרים שגורמים לסימפטומים דומים; דילול חוזר וניעור אינם יכולים להגביר את העוצמה של רמדי. למים אין זיכרון, וגם אם היה להם, אין דרך "להשתמש" בזיכרון הזה. הומאופתיה לא יכולה לעבוד בדרך שהאנמן תיאר. אך האם היא עובדת בכלל?

הסקירה הנרחבת ביותר אי-פעם של טיפול הומאופתיים פורסמה בכתב העת הרפואי "הלאנסט" ב- 2005. המאמר ניתח את כל המחקרים הקליניים שפורסמו עד אז על השפעות ההומאופתיה, וסיכם שכל תועלת לכאורה של "טיפולים" הומאופתים היא פשוט אפקט פלצבו. הומאופתיה לא עובדת. במסקנה זו תומכת גם שותפות קוקריין (Cochrane Collaboration), רשת גלובלית של אנשי מקצוע בתחום הרפואה, שמטרתה היא לבחון את המחקר הרפואי כדי לקבוע בדיוק אילו טיפולים הם אפקטיביים.

לקריאה נוספת בעברית על הומאופתיה, אנחנו ממליצים על המאמר מבט אל ההומיאופתיה בבלוג של ד"ר יוסי לוי.